"איך יש לך זמן?" זו שאלה ששואלים אותי כמעט תמיד, כשאני מספרת (לעיתים קצת בהתנצלות), על התחביב שלי. "מתי את תופרת?" "ומה טלאים?", "זה לא מלא עבודה?", "למה זה טוב?", "ותגידי מה ההבדל בין זה לבין מקרמה".
על השאלות האלו אני עונה כמעט תמיד בכנות - אין לי זמן. וכן טלאים. אני אוהבת לחבר ביחד חתיכות קטנות, גזורות, שבורות, למשהו שהביחד שלו שווה יותר מחלקיו. למה זה טוב? אולי לנפש שלי?
אני לא יודעת. גם אני לפעמים תוהה למה זה טוב?
ומתי את עושה את זה? כשיש לי פנאי. כשיש לי "מוזה". לפעמים שמיכה אחת יכולה לקחת חודשים. לפעמים היא תיקח לי רק שבוע...
הנה קחו לדוגמה את הפרויקט הזה- התחלתי אותו בינואר. "באמת?" באמת. שיחקתי לי עם ערמה של ריבועים בגודל של 5 אינץ שקניתי במיוחד כשגילתי שא' חברתי בהריון. ראיתי אותם וידעתי שזה בשבילה, רפרודוקציות של בדי וינטאג' - אין אין אין זה תפור עליה (חחח הצחקתי את עצמי...).
ואז התחלתי לחפש את הדוגמה המתאימה. ערבים שלמים ישבתי על הפינטרסט , רציתי דוגמה פשוטה, משהו שיתחבר לי עם האווירה שהבדים משרים עלי....
בסוף החלטתי ללכת דוגמה בשם Dutch Pinwheel . או-קי פשוטה היא לא...
מצאתי את עצמי מתעסקת עם ריבועים קטנטנים של 2.5 אינץ' ומחברת אותם רק כדי לחתוך אותם ואז ליישר שוב ל2 אינץ'... ההדרכה לקוחה מהבלוג הזה אבל אחר כך גילתי שיש עוד שיטות מהירות יותר.
בנתיים א' ילדה כבר מזמן (ואפילו חזרה כבר לעבודה...), ואני עדיין מחברת חתיכות קטנטנות, ויוצרת בלוק ועוד בלוק. עד שיום אחד זה קרה. היו לי מספיק בלוקים ונשאר לתפור אותם ביחד. נותרתי ערה עד מאוחר. וככה נראה השולחן שלי בבוקר לפני שיצאתי לעבודה (כבר לא היה לי כוח לסדר את הבלגן).
וכל זה עוד לפני החלק הקשה של לחבר את השכבות לסנדוויץ' ולהתחיל לתפור אותם יחד. בעולם מושלם הייתי עושה את התיפורים ביד. אבל בכל זאת יש לי גם עבודה אמיתית (שגם בה אני צריכה לא פעם לעזור לאסוף שברים ולהתחיל להרכיב מהם משהו שלם...).
אז תפרתי אותם במכונה. זה יצא קצת עקמומי.... אבל אני מספרת לעצמי שזה מוסיף למראה הביתי...
אחרי עוד שלב שלקח לי נצח, והוא לעשות את סרט האלכסון השמיכה היתה מוכנה. ונשארה משימה אחת. לצלם.
זה היה קשה. שוב. איך שהוצאתי את השמיכה ואת המצלמה התייצבו שני השומרים שלי לצידי.
יש לי אולי אלף תמונות בפוזות שונות עם השמיכה. אף אחת מהן לא תמונה של השמיכה. אבל יש לי למשל תמונה של ילד-צב...
ותמונה של השמיכה בבוקר, כולל כמה הפרעות בדמות קימוטים של הסדין....
ועוד תמונה של השמיכה בערב (כי חשבתי שבטח אלו של הבוקר לא יצאו טוב, ו.... צדקתי... רק שגם שזו של הערב קצת חשוכה.... (אבל הי, לפחות אני עקבית בצילום הזווית... ).
זהו ככה בלי זמן עוד פרויקט נגמר. אני מקווה שנוגי הקטנה תחלום איתה הרבה חלומות נעימים, ובטוחה שהיא תרגיש עטופה באהבה גדולה.
ובעניין המקרמה- האמת היא , שאין לי מושג מה זה מקרמה. אה, ועוד משהו אני גם לא יודעת לסרוג....
נשיקות בנתיים ...
