דברים קטנים נעשים באהבה גדולה- ספר מחטים וכרית מחטים

חברה טובה באה לביקור. אותה חברה חגגה לפני חודש מומולדת. המרחק לא מאפשר לנו את כמות המפגשים בתדירות שהיינו רוצות, והיה לי חשוב לתת לה משהו מהלב.

אז הכנתי לה ערכה קטנה לתפירת משושים:

ספרון קטן למחטים עשוי לפי ההדרכה המופלאה של אמי ל needlebook מכאן 

(נכון שבאנגלית זה נשמע יותר טוב?).

כשאת "מכורה לטלאים" תמיד יש מנקרת בך השאלה: " מה לעשות עם השאריות : איזה גודל לשמור ואיזה לזרוק?".  התשובה שלי משתנה כמו כיוון הרוח...
מצד אחד אני נהנת לזרוק דברים, כי אז יש יותר מקום לחדש...
מצד שני לעיתים מתעורר בי הצד הממחזר, למה לזרוק אולי אפשר לעשות מזה משהו,
לא חבל לזרוק?... מבדים שאני מאוד אוהבת, קשה להיפרד...

כל ההקדמה הזו היתה רק בכדי לומר שאת את הסיפרון-מחטים הזה עשיתי משאריות קטנטנות -

האפליקציה בצד הקדמי היא משאריות בגודל של בערך 0.5" על 2"

בצד האחורי עשיתי קווילט קטן מחתיכות של 1.5"

הסיבה שאני מראה אותו פתוח היא בעיקר כי נאלצתי לפרום אותו פעמים (!!) עד שהצלחתי לגרום לו להיפתח כמו ספרון בעברית ולא ספרון אמריקאי (ברור שאין סיבה אמיתית לכך שהסתבכתי עם המשימה הזו, רק אולי מיעוט שעות שינה????).

ברוח הפרטים הקטנים - קישטתי גם את החלק הפנימי של הספרון

ואז הוספתי לזה גם כרית סיכות קטנה, בצורת תות מההדרכה הזו 

והכרית בזווית מעט "פאלית" יותר.... חדי העיין ישימו לב שיש שם גם חרוזים ורודים, משום מה שכחתי לצלם את הזווית הזו...

וכמובן אי אפשר לתפור משושים בenglish paper
אם אין משושים נכון??? ואם כבר תבנית אז כדי שהיא תהיה ורודה, לא???

לזה התווספו הסיכות החמודות וגם קצת חוטים בצבעים תואמים

הכל נארז אחר כבוד בקערה מפח ועליה איורים מעולם התפירה
(תאלצו להאמין לי, או לבקר את חברתי, כי...... נו גם את זה  שכחתי לצלם ...)

החברה קיבלה את המתנה בשימחה מרובה ואני בטוחה שיעזור לה להכין דברים מקסימים בטעם המשובח שיש לה...

נהוג לתת פרחים ביום הולדת אז הנה תמונה לסיום ...
בעצם כמעט סיום כי....

בנתיים גם ת' עובד במרץ על יצירה משלו...
וזו רק הצצה, כמו שאני הצצתי היום בבוקר, מחלון הסלון שלי, וזה מה שראיתי...

זהו עוד שבת נגמרה, ומחר חוזרים לשגרה שלנו.
כל כך נהניתי מלהתעסק בדברים הקטנים שאני מקווה שבין המטופלים,

לבדיקות ואבחונים שצריך לסכם, אוכל לתפור עוד כמה תכים...


נשיקות מהצפון הרחוק...

ואם ביקרתם - תעשו לי לייק  בפייסוש או תשאירו תגובה.
אשמח לשמוע מכם!

סלינו על כתפינו - מלאים בדובדבנים

אחד היתרונות הגדולים ביותר במגורים צפוניים טמון בקרבה למטעי דובדבנים.
שמעתי מישהו אומר שאם פעם כל מדינת ישראל עקבה אחר מצב הכינרת, היום היא עוקבת אחרי מצב הדובדבנים בגולן. ובצדק. הפרי הזה, שהוא כל כך עדיין, מלא מיץ ומכתים בגדים - שווה כל ביס. 

התמזל מזלי ואחד מחברנו הטובים ביותר החליט לפני כמה שנים, ביחד עם משפחתו, להכשיר שטח לקטיף עצמי של דובדבנים ופרות יער. מאז הקמת ה"קטיף עצמי", זה המקום האהוב עלי ביותר. 

אני כל כך אוהבת את ההרגשה הזו, שאתה הולך ב"יער" עטוף מכל עבר בפירות האדומים המנצנצים, קוטף אותם טריים טריים, ומתוקים מתוקים. הילדים מסתובבים סביבי, וקריאות האושר שממלאות אותם כשהם מצליחים לקטוף בעצמם - שולחות אותי למחזות רחוקים.

ביום חמישי קפצנו אחרי הגן, אנחנו ועוד כמה חברים, לגן העדן הזה - לקטיף העצמי של אודם (פרטים בסוף). הגענו בשעת אחר הצהריים, והילדים ישר תפסו עצמאות. לקחו להם סלים והתחילו להסתובב ביערות  (אני חושבת שהבלרינה הרגישה מאוד בטוחה כי היה איתה שומר צמוד...)

מהר מאוד המשלחת התפצלה, הבלרינה נשארה איתי באזור הפטל לסוגיו
(זה ה-פרי, האהוב עלי ביותר בעולם, מתחרה אולי במלון עם לימון....)..

כל כך טעים...

השאר המשיכו לטייל לעבר הפרי האהוב ביותר על הישראלים

הדובדבן שבקצפת....

במקום הזה אני נזכרת בסיפורים של סבתא שלי, על יערות גרמניה העבותים והקרירים. היא גדלה כילדה ברלנאית מפונקת ובעת חופשת הקיץ היא נהגה לבלות ביערות עם משפחתה, כשהיא קוטפת מכל הבא ליד. היא תמיד סיפרה על הכתמים שהיו מעטרים את בגדי החופשה, ועל המאפים שהמיוחדים שאימא שלה הכינה מהפרות שטעמם גן עדן וכו כו'
(נו...איך הסיפור הזה נגמר, אנחנו כולם יודעים... אבל אצלה בסיפורים על היערות הסוף תמיד טוב....).

האמת שאני יכולה לכתוב עוד אלף שורות על ההנאה שבמקום הזה,
על הפרות הטעימים ועל הרוגע שנמצא שם...

אבל אני מאמינה שאין כמו החוויה עצמה....

אז הנה הפרטים :

 קטיף עצמי, מושב אודם, צפון רמת הגולן, טלפון - 0542600130

פתוח מעכשיו ועד שיגמר הפרי אבל בכל אופן כדאי לצלצל

יש להם גם פייסוש : הנה כאן

ולקופון הנחה ללחוץ פה 

ולמי שמתעניין גם באירוח מאוד בקרוב, 

(בספטמבר) יהיה גם גסט האוס נחמד, במושב הכי גבוה בארץ.
פרטים והזמנות באותו טלפון....

אז זהו נשיקות מלאות בדובדבנים, מקווה שתהנו

ותבואו לבקר אותי,  גם בפייסוש' שלי
(ואם כבר באתם, אז תשאירו איזה לייק...).

נשיקות מהצפון

כיסוי משושים לאי-פד, וילדה אחת שתכף עולה לכיתה א'

 אנחנו כבר באמצע מאי. הרוחות בבוקר חמות. הברכה נפתחה.

הגינה עברה לגידולי קיץ.
כשאני פותחת את היומן אני כבר רואה את יולי-אוגוסט מציץ.

בגן של הבלרינה הולכים בשבוע הבא לביה"ס. 

כיתה א' ! 

אני לא מאמינה כמה שהיא גדלה.

 

בכל מקום בבית יש עדויות לגדילה שלה.
סיפרונים שהיא כבר קוראת.

מכתבים ורשימות שהיא משאירה על המקרר. 

חבר-לעט שאיתו היא מחליפה מכתבים וציורים ב"דואר החילזון"
(א' אני מקווה שאת קוראת את זה...).

היצירות שהיא עושה הופכת מתוחכמות,
מלאות דמיון ומבוצעות בדיוק רב כמו שרק היא יכולה. 

בפסח היא קיבלה מתנה אי-פד לילדים. 

בעיני זה דיון שלם כל נושא הטכנולוגיה בגיל הרך (היא עדיין בגיל הרך לפחות עד ספטמבר).

אבל מתנה זו מתנה. היא כל כך מאושרת ממנה.

 אוצר המילים שלה באנגלית גדל בכל שבוע. 

עכשיו היא כבר רוצה לבקר במדינות רחוקת ולהשתמש באנגלית שלה,

 ולצלם עוד במצלמה שלה

 (שבאי פד כמובן)

כל כך מהר הם גדלים, הקטנים האלו...

***************************

הצלחתי לסיים את המשושים הקטנים ואף ליצור מהם משהו שימושי. 

היא מאושרת. לפעמים אני מגלה שמקום שהאי-פד יכנס לכיסוי שנתפר במיוחד עבורו, יש שם אוצר של מטבעות שהיא גזרה מנייר וצבעה, או זרעים וגרעינים שהיא אספה בטיול. 

אני מניחה לה לשמור שם מה שנראה לה. אני חושבת שאם היא מכניסה פנימה את האוצרות שלה, זה כנראה באמת מצא חן בעיניה. 

מצטערת על הפוסט המהורהר משהו...

אשמח לשמוע על ההרגשות וההרהורים לקראת כיתה א' שלכם...

שבת שלום ונשיקות מהצפון

מחשבות על שאריות (scrap) בדי מעצבים ותפירת משושים ביד (Hexi love)

אני אוהבת בדים. זה ברור. אני גם אוהבת את הפינטרסט ואת הבלוגים. 

אבל לפעמים, וזה קורה לי לא מעט לאחרונה, אני מרגישה קצת אי נוחות מהאופן שבו "בדי מעצבים" מציפים את הרשת, ואת הרשתית שלי.

אני מוצאת את עצמי משוטטת ברחבי הרשת, מוצפת מכמות הבדים החדשים שיוצאים בכל רגע נתון. מכמות הפרויקטים שנשים מוכשרות עושות, באמצעות הבדים הללו.

 

לאחרונה, אני מנסה להחזיר לעצמי את השפיות. להיזכר שמה שמשך אותי מלכתחילה לטלאים הוא הרצון להפוך "שאריות" למשהו אסתטי.

היכולת להשתמש בחוט מחט וכמה חתיכות של בד כדי שיצא לך מזה משהו אחר,
משהו אישי.
משהו פרקטי.
משהו יצרתי. 

הפשטות. 
הצניעות. 

היצרתיות. 

החזרתיות.

המגע האישי. 

המשושים הקטנטנים האלו הם דוגמא. כל משושה הוא בגודל של 1.5 אינץ'. כל אחד נתפר ביד, משאריות בגודל 2 אינץ', בשיטה שנקראת English paper piecing. 

לא קניתי אף בד במיוחד לפרויקט הזה, ועל אף שמרבית הבדים כאן הם מקולקציות עבר של "מעצבים" כאלו ואחרים, לצורך הכנתם נברתי בשאריות.

השתמשתי בשאריות שהחלפתי פעם, תמורת השאריות שהיו לי.

חתיכות קטנות עד 5 אינץ שקיבלתי... 

זה לקח זמן להפוך כל חתיכה כזו למשושה.

לתפור אותה ביד, לגהץ, לתפור אחד לשני בתך נסתר, לגהץ. 

להוציא את התבנית מהנייר. לגהץ ...

זה לא תמיד קל לזכור שמהדברים הישנים שלנו אפשר עדיין ליצור משהו אחר, חדש, יצרתי. 

זה לא תמיד קל לתפור ביד.
אבל כשזה מצליח - זה כל כך מתגמל....

                 עוד יהיה פרק המשך - על מה שיצא בסוף מהמשושים הקטנטנים האלו...

נשיקות כאן מהצפון...

כרית עם בול

בצהרים הרגשתי את האצבעות מדגדגות. זה קורה לי הרבה שהן מדגדגות, אבל הפעם עשיתי מעשה אמיץ, הקשבתי להן, והחלטתי לוותר על השנ"צ המקודש של שבת. 

התחשק לי פרויקט קטן, קצר, כזה שלא דורש כמעט מאמץ, 

רק בחירה של בדים ושעתיים פנויות.

לבחור בדים זה כיף, אבל לפעמים אני מסתבכת עם זה שעות, וימים.

הבד הזה עם הכלי עבודה האלו, הוא הבד האהוב ביותר על הכבאי כבר כמה שבועות טובים.

יום אחד הוא אפילו התעקש ללכת לישון איתו...

לכן הבחירה היתה קלה, שני בדים, סרט דקורטיבי וכמה תפרים...

מערמת ה"סקראפ" הצלתי את החתיכה הזו עם שני הילדים, שדגים, היא כל כך מזכירה לי את הילדים שלי. הם כאלו חברים טובים עכשיו. כל היום צמודים.
אז הפכתי אותה ל"בול" כדי שהמעטפה תוכל להגיע בבטחה "לארץ החלומות".

י

בתחילה עוד חשבתי על להוסיף רקמה,

(כבר זמן מה בא לי לרקום משפטים מהשיר מדוע הילד צחק בחלום...)

אבל החלטתי לוותר על זה לטובת סיום הפרויקט בזמן.

כשהכבאי פקח את עיניו, הוא קיבל לזרועותיו את הכרית בשמחה, שוחחנו ארוכות על מסורים, מקדחות, קלמבות, משקפי מגן, וכדומה. דנו במי עושה יותר רעש (מקדחה הידראולית), ומי הכי מסוכן (מסור דיסק). אין לי משוג אם באמת יש כאלו כלי עבודה, או לא. האם הם מרעישים או לא. אבל הזיק בעיניו של הכבאי - שווה את חיסרון שעות השינה.
הכרית התווספה בשמחה לשלל הכריות שכבר יש על המיטה, אבל כמו שאפשר לראות הוא מיקם אותה "הכי ראשונה"...

זהו, נשאר לי רק לאחל לו שתמיד יצחק בחלום.

(בקישור הבא תוכלו לשמוע את השיר, אם הייתי רצינית הייתי יודעת איך להוסיף אותו לכאן... אבל, אין לי מושג איך  עושים את זה... ).

http://youtu.be/93PLS_XimCU

נשיקות בינתיים

שלכם

חשיפה לצפון...

איך מתרגמים Economy block ?

הכבאי שלי חובב משחקי דמיון. הוא אוהב (כמובן) לכבות שרפות. לבנות בתים, ולתקן דברים. לא פעם תמצאו אותו לובש כפפות עבודה וסוחב עצים (לאח...) בזמן האחרון הוא גילה את כל עולם גיבורי העל, וככה תמצאו אותו פתאום אחרה"צ מתחפש ו"טס במרומים". 

בשבילו מספיק מקל אחד וסיר והנה יש לו קסדה על הראש, וצינור של כבאים ביד. או סירה לשוט בה ומשוט להשיט אותה. או מערכת תופים של כוכב רוק (הכל אמיתי נשבעת). אני כל כך אוהבת לראות אותו ככה. העולם הדמיוני שלו עשיר, ורחב. ולפעמים הוא אפילו שם מסכת אב"כ ישנה - רק "לצלול עמוק במים". ככה גיליתי יום אחד שהספה שלנו , היא בכלל אוקיינוס עמוק ומלא בדגים.

****

אני אוהבת בדים. 

אני אוהבת את ההבטחה שבתוכם. לכל הדברים שאפשר לתפור מהם, או לפחות שאפשר לחלום על לתפור מהם. 

כשריטה מred pepper פרסמה את ההדרכה שלה לeconomy block quilt , הרשת געשה. מכל עבר צצו עוד ועוד שימושים לריבועים החמודים האלו.

אני לא יודעת למה הם נקראים בלוקים חסכוניים, כי לדעתי הם הכל חוץ מחסכוניים.

נכון אפשר להשתמש בשאריות, אבל הם מצריכים לפחות 8 טיולים בין המכונה, המגהץ וסכין החיתוך (אולי הכוונה חסכוניים לגיזרה? טובים להורדה במשקל?).  

בהתחלה סלדתי מהם. זה נראה לי עמוס מידי וצבעוני מידי.

אבל לאט לאט הרגשתי שהם מזדחלים לי ללב. וככה מצאתי את עצמי חותכת , ותופרת ומגהצת ושוב חותכת ושוב תופרת...

זה לקח שלושה חודשים. 50 בדים שונים נחתכו, ונתפרו מחדש.

השתדלתי להישאר נאמנה למקור ולהשתמש בשאריות. לא תמיד עבד. 

 הכנסתי הרבה שרה ג'יין, שאני מאוד אוהבת את האופן שבו היא מעבירה את עולם הילדים לבד.

הבדים שלה עשירים באינטראקציות, במשחקיות, ובאווירה....

לא מזמן חשבתי על זה שמתוך שישה קוולטים שיש לילדי, ארבעה כוללים אוסף נכבד של שרה ג'יין. 

וככה הם התווספו , זה לזה... ריבוע אחר ריבוע הזדחל...

עד שאתמול סיימתי את החלק העליון (הטופ) 

ישששששששששש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני לא מאמינה שהצלחתי.

אני מאוהבת גם באופן שבו המשולשים הקטנים יוצרים ריבועים במפגש שביניהם

לפני כמה ימים תפרתי את אחרוני הריבועים,

הכבאי ישב לצידי על הריצפה ומיין במרץ את הריבועים שהוא אוהב : 

 כלי עבודה 

טרקטורים ומטוסים

(וגם כמה אריות זכו להיכנס אך לא להצטלם, סורי). 

אץ שאר הריבועים, הוא העיף באוויר  כאילו הם מטוס נייר,

ומבלי להתחשב בכמות השעות שהושקעו בהם על ידי אימו. 

בדיוק אז נכנסה הבלרינה והכריזה שגם היא עשתה כמו אימא.

בידיה ה-Economy block שלה. האמת, נפלתי במקום. 

הבלרינה הזו, שבד"כ לא תתפסו אותה מחופשת, וגם משחקים בבובות היא קצת פחות אוהבת. היא רק תתנו לה מספרים ועט, ותגלו שעולם הדמיון שלה עשיר לא פחות. הוא עדיין, ונחבא, אבל מלא ברעיונות אין סופיים, בצורות וצבעים, ויכולת להמציא מנייר עטיפה, שני פייטים ודבק, את מה שאני מנסה לעשות מבדים של מעצבים....

 בנימה משוחררת זו- חג חירות שמח, ופורייח

(זה הריבוע הפירחוני היחידי בשמיכה, כי למרות שהילד שלי הוא בן... אימא שלו היא בת...)

אני מרגישה שיהיו עוד תמונות....
אבל זה בפרק הבא כשהשמיכה תהיה מוכנה (ניפגש בעוד שלושה חודשים).

נשיקות מהצפון...

נ.ב. הכבאי כל כך שמח ממנה, שהוא ביקש להתכסות בה כבר עכשיו.

ככה כמו שהיא רק ריבועים תפורים....

אושר...

מחשבות על אינטליגנציה וטלאים

שיטוט קטן ברחבי הבלוג הראה שכבר חודשים כמעט לא ביקרתי כאן.

אני כל כך עסוקה, הרבה דברים מתרוצצים לי בראש ,חלקם אמורים להגיע לכאן ולא מגיעים, וחלקם קשורים לזירות אחרות שאני פעילה בהן. עבודה, ילדים, לימודים...

היום החלטתי שבכל זאת אשתף במחשבה קטנה...

לפני זמן מה (לא אציין במדויק את הזמן כי שוב אצטרך להתנצל על הזמן שחלף)...

ישבתי עם אחותי, חבר שלה ובעלי בבית קפה אחד נחמד בצפון. אין כאן הרבה כאלו, אבל זה אחד עם הרבה אווירה. איך שאתה מתיישב אתה מקבל משחק למחשבה..

אנחנו קיבלנו משחק שבו צריך להכניס את הצורות לקופסה. נשמע קל נכון? 

המלצרית שמה את זה לידי, וישר העברתי את הקופסה לאחותי. 

אחותי, לומדת בטכניון, הנדסת חשמל, ממוצע בשמיים, פסיכומטרי שמתחיל ב 7 - נו ברור שזה בשבילה לא?? ניסתה וניסתה... העבירה לחבר שלה.

אה גם הוא לומד בטכניון. גם הנסת חשמל. גם ממוצע בשמים נו... ברור לא? ניסה וניסה. העביר לבעלי.

בעלי. טוב הוא לא לומד בטכניון... וגם לא הנדסת חשמל. אבל בכל זאת בילה שמונה שנים בקבע במקצוע הזה שאסור להזכיר , זה שמגיע עם קסדה וסרבל, וריבועים של טישטוש בתמונות....

ניסה וניסה...

לא היתה ברירה ניסיתי גם. הסתכלתי על הצורות, הסתכלתי על הקופסה...

6 שנים של עיסוק בטלאים לא היו לחינם.

כל הצורות בתוך הקופסה...

למרות העמדה הרווחת טלאים הם עיסוק שדורש הרבה התמודדות קוגניטיבית.

צריך לחשב מידות, וצורות גאומטריות שונות, צריך להבין איך כל צורה תתחבר עם כל צורה, וכמה היא תקטן או תגדל ... צריך להמיר מידות מסנטימטרים לאינצים, ובחזרה.

המוח כל הזמן עובד....

מחשב איך הערמה הזו...

תהפוך לזה....

ואיך הריבוע, יתחבר עם המשולשים...

 מה שאני גילתי, וגם משפחתי הקטנה, אדון "וכסלר" כבר ידע ממזמן. במבחני האינטליגנציה  מודדים באופן הזה אינטליגנציה. בכל הגלאים. אפילו בגיל שנתיים וחצי כבר נותנים לילדים קוביות עם צורות, והם צריכים לבנות את הדגם שלפניהם.

(זו תמונה ממבחן וכסלר בהולנדית...).

על כל אלו ועוד אני עובדת עכשיו...

(עכשיו כשקראתי את זה שוב, הבנתי שבהחלט על כל אלו אני עובדת. גם על הטלאים וגם על האבחונים. שהם חלק אינטנסיבי מהעבודה של פסיכולוגים בגיל הרך...).

המון ארועים מרגשים בפתח... 

התחלות חדשות.. אנשים אהובים שמרחיבים, מתאחדים יוצרים משפחות חדשות...

ובין לבין גם ילדי גדלו, והדברים שמעניינים אותם השתנו, וגם להם מגיע (לפעמים) משהו מאימא...

  

אז זהו בנתיים-

פורים שמח.

נשיקות ואהבה...

בואו לבקר אותי גם  בחשיפה לצפון בפייסוש...

באזור פסח אני מתכננת מיני ג'ארז סייל, שיכלול גם המון דברי יצירה...
(אם בנתיים אתם מעונינים בסרגל טלאים או בסכיני חיתוך גלגלת -

ולא יכולים לחכות עד פסח, שלחו לי מייל 

northenexp@gmail.com )

אשמח שתעדכנו.

נשיקות מהצפון

נ"ב- שלא תחשבו אחותי היא עדיין הגאון במשפחה...